יש רגעים שבהם אנחנו, כהורים, כמעט מרגישים צורך “להצדיק” את המשחק: מה הוא מפתח? מה זה מלמד? מה יצא מזה? אבל אולי בתוך כל הרצון להעניק לילדים שלנו יתרון, אנחנו שוכחים משהו בסיסי: משחק הוא לא רק אמצעי ללמידה – הוא שפה שלמה שילדים משתמשים בה כדי להבין את העולם.
השאלה האם צעצוע צריך ללמד משהו אינה שאלה פדגוגית בלבד, אלא שאלה תרבותית, התפתחותית ואפילו פילוסופית.
בואו נפרק אותה.
________________________________________
ילדים לא משחקים כדי ללמוד. הם לומדים כי הם משחקים
בבסיס ההתפתחות האנושית, משחק קורה הרבה לפני יכולת דיבור, קריאה או פתרון בעיות מורכבות. תינוק בן שנה שמפיל שוב ושוב קובייה מהרגליים אל הרצפה לא עושה ניסוי פיזיקלי – הוא פשוט משחק. ובתוך המשחק הזה, בלי שמישהו “ילמד” אותו, הוא מגלה כוח, תנועה, סיבה ותוצאה, שליטה עדינה בקצות האצבעות, והכי חשוב – חוויה של סקרנות פעילה.
הוא לא שואל: “מה אני לומד מזה?”
הוא פשוט חי את זה.
מכאן אפשר להבין משהו עמוק: ילד לא זקוק לצעצוע כדי ללמוד. הוא זקוק למשחק. הצעצוע הוא רק אחד הכלים שמאפשרים זאת.
________________________________________
מה תפקידו של צעצוע?
צעצוע טוב אינו מחליף את הילד, אינו מבצע פעולה במקומו, ואינו מציף אותו בגירויים. הוא אינו “מוכיח” את עצמו בכך שהוא יודע לספור עד עשר או ללמד את סדר האותיות בעל-פה.
צעצוע טוב עושה משהו צנוע יותר, אך חכם בהרבה:
הוא מזמין.
הוא מזמין מגע.
הוא מזמין דמיון.
הוא מזמין ניסוי וטעייה.
הוא מזמין בחירה.
והוא משאיר מקום לילד.
כאשר לצעצוע יש תפקיד ביצועי ומוגדר מדי – “אני אלמד אותך חשבון”, “אני אגלה לך את האות הבאה”, “לחץ על הכפתור ותקבל תשובה” – הוא עלול לתפוס את המקום של הילד. במקום שהילד יהיה היוצר, הצעצוע נהיה המורה.
________________________________________
אבל האם צעצוע יכול ללמד?
כן, אבל למידה היא תוצאה, לא בהכרח מטרה.
יש צעצועים שמטבעם מעודדים למידה: משחקי בנייה שמחזקים תכנון ומוטוריקה. משחקי חשבון שמאפשרים היכרות עם מספרים דרך מגע וצורה. משחקי התאמה, משחקי תנועה, משחקים חברתיים.
הדבר החשוב הוא שהלמידה תתרחש דרך החוויה – ולא תיכפה מבחוץ.
את הילד שמסדר קוביות לפי גודל לא “נלמד” גאומטריה. הוא עושה סדר בעולם שלו.
את הילדה שמבריגה בורג בעץ נלמד סבלנות, ריכוז, שליטה.
שני אחים שמנסים לאזן קשת עץ על הרצפה לומדים שיתוף פעולה הרבה לפני שהם לומדים על מרכז הכובד.
________________________________________
החפצים שסביב הילד יוצרים את הילדות שלו
צעצועים הם לא אמצעי להעביר חומר.
הם חלק מהנוף שבו הילד גדל.
לכן נשאלת שאלה אחרת: אילו חפצים אנחנו רוצים שילוו את הילדות של הילדים שלנו?
יש צעצועים שמלמדים מהי צריכה מהירה: פלסטיק, מנורות מהבהבות, סאונד בלתי פוסק. יש צעצועים שמלמדים התמכרות לתגובה מיידית: לחצתי – קיבלתי.
ומנגד, יש צעצועים שמלמדים סבלנות, עקביות, מגע, חומר, טבע, שיתוף פעולה, יצירתיות, הבעה עצמית. צעצועים שמבקשים מעט – ונותנים הרבה.
________________________________________
צעצועים מעץ: למה הם נתפסים "מלמדים"?
לא משום שהם בהכרח חינוכיים יותר, אלא בגלל שהם מחזירים את הילד אל עקרונות בסיסיים:
• חומר אמיתי, לא גירוי מלאכותי
• משקל, טקסטורה, חום
• חפץ שלא “עושה” בשביל הילד אלא מאפשר לו ליצור
• צורה נקייה שמזמינה דמיון
• עמידות שמאפשרת לצעצוע להיות נוכח לאורך שנים
כאשר צעצוע נשמר, עובר בין אחים, מקבל סימני חיים, נוצר משהו שלמידה לא יכולה לייצר: שייכות.
צעצוע שמתיישן יפה מלמד את הילד את המשמעות של קשר, לא רק של שימוש.
________________________________________
אז האם צעצוע צריך ללמד משהו?
הוא לא חייב – אבל תמיד ילמד.
השאלה האמיתית היא רק מה הוא ילמד.
ילד לומד מכל מה שהוא פוגש: מצורות, ממשקל, מאכזבות, מהצלחות, מפלונטר שנאלץ להתיר בעצמו, מתחושת העץ ביד, מריח חדש, משקט, ממרקם, מצבע, מקו, מהפתעה, מחזרה על אותה פעולה עשר פעמים.
המשימה שלנו אינה לבחור צעצוע “מלמד”, אלא לבחור צעצוע שמאפשר ילדות מלאה.
________________________________________
לסיכום
צעצוע לא צריך “להסביר”, לא צריך “להדגים”, לא צריך “להפעיל”.
הוא צריך לפתוח דלת.
ומה שהילד ימצא מאחוריה – זה כבר הלימוד האמיתי.
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
