הפינגווין והארנב – ארנב עולה לכיתה א’

הבוקר ההוא היה שונה מכל הבקרים. הארנב קם עוד לפני שהשמש עלתה לגמרי. הוא סידר לעצמו את האוזניים מול המראה, התלבש בחולצה הלבנה החדשה, ולבש את תיק הגב הצבעוני שקיבל במתנה מסבתא. בתוך התיק חיכו לו עפרונות חדים, מחברת חלקה עם כוכבים על הכריכה, וגם קופסת אוכל שהפינגווין עזר לו לארוז – עם כריך, תפוח אדום ופתק קטן: “בהצלחה! אוהב – הפינגווין.”
הארנב הרגיש התרגשות גדולה, אבל גם פרפרים בבטן. “מה אם לא אמצא חברים? מה אם המורה תשאל שאלה שאני לא יודע?” הוא לחש לעצמו.
בדרך לבית הספר צעד לצידו הפינגווין, רגוע ובטוח כהרגלו.
“תזכור,” אמר הפינגווין, “גם אני פחדתי ביום הראשון בגן הקרח. אבל גיליתי שכל פחד הוא כמו גוש שלג – אם נוגעים בו לאט לאט, הוא נמס.”
כשהגיעו לשער בית הספר, הארנב ראה המון ילדים – חלקם צחקו, חלקם חיבקו את ההורים, ואחרים עמדו בצד בשקט. המורה, עם חיוך גדול, קיבלה את פניהם וקראה: “ברוכים הבאים לכיתה א’!”
בכיתה חיכו שולחנות מסודרים, לוח ירוק גדול וגירים לבנים. הארנב התיישב ליד ילד זר, ולא ידע מה לומר. הוא רק שיחק בעט שבידו.
הפינגווין סימן לו בחיוך דרך החלון: “תתחיל בצעד קטן.”
הארנב אסף אומץ ושאל את הילד: “רוצה לנסות לצייר יחד חללית במחברת שלי?”
הילד הנהן, ותוך רגע כבר היו שניהם שקועים בציור עם הרבה צבעים.
בהפסקה הראשונה הארנב יצא לחצר. הילדים שיחקו בכדור, טיפסו על המתקנים, והארנב עדיין הרגיש טיפה זר. ואז ניגשה אליו ילדה עם צמות ושאלה: “אתה רוצה להצטרף אלינו?”
הארנב חייך חיוך גדול – זה בדיוק מה שהיה צריך.
כשהשיעורים נגמרו והפינגווין אסף אותו, הארנב צעד שמח וגאה.
“היום מצאתי חבר חדש, למדתי שיר, ואפילו ציירתי חללית,” הוא סיפר.
“כל הכבוד,” אמר הפינגווין. “בית הספר הוא כמו יער מלא שבילים – וכל יום תמצא בו שביל חדש לגלות.”
בערב, כשהלך לישון, הארנב לחש לעצמו:
“אולי מחר נגלה עוד שביל, ואולי אפילו נבנה גשר קטן – מחברים, מציורים, מלמידה.”
והפינגווין, שישב ליד מיטתו, חייך לעצמו:
“ההרפתקה של כיתה א’ רק התחילה.”