בוקר אחד, כשהיער עוד היה שקט וריח של טל נשאר על העלים, הפינגווין והארנב יצאו לטיול.
הם לא חיפשו שום דבר מיוחד.
רק קצת שמש.
קצת שקט.
ואולי, אם יהיה מזל, איזה פטל שנשאר מאתמול.
אבל אז הם שמעו קול.
טאק.
הפינגווין עצר.
טאק־טאק.
הארנב הזיז אוזן אחת.
שששששש.
“זה לא ציפור,” אמר הפינגווין.
“וזה לא פטל,” אמר הארנב, קצת מאוכזב.
טאק.
“זה נשמע כמו מישהו שבונה משהו,” אמר הפינגווין.
“או כמו מישהו שמנסה להבין מה לבנות,” אמר הארנב.
הם הלכו בעקבות הקולות, בין השיחים, מעבר לאבן הגדולה, עד שהגיעו לקרחת יער קטנה.
ושם, ליד גזע עץ רחב, ישב ילד קטן.
היו לו כמה חתיכות עץ מסודרות לפניו, עיפרון מאחורי האוזן, וקופסה קטנה שעליה היה כתוב:
רעיונות שמחכים לצאת
הפינגווין התקרב בזהירות.
“שלום,” הוא אמר. “מה אתה בונה?”
הילד לא ענה מיד.
הוא הסתכל על חתיכות העץ.
הזיז אחת מהן קצת.
כאילו הוא מקשיב לה.
“אני… עוד לא בונה,” הוא אמר לבסוף.
הארנב התקרב.
“אז מה אתה כן עושה?”
הילד חייך.
“אני מנסה להבין מה אני רוצה שיקרה.”
הפינגווין מצמץ.
“מה זאת אומרת?”
הילד הרים חתיכת עץ קטנה.
“אם ילד אחר יבוא לכאן…
אני רוצה שהוא יתקרב לבד.
בלי שיסבירו לו מה לעשות.
שהוא פשוט ינסה.”
הוא הניח אותה בעדינות.
“אולי משהו יזוז.
אולי משהו ייפול.
אולי הוא יצחק… ואז ינסה שוב.”
הארנב התיישב לידו.
“אה,” הוא אמר. “אתה לא בונה צעצוע.”
הילד הרים מבט.
“לא?”
הארנב חייך.
“אתה בונה רגע.”
הפינגווין התיישב בצד השני.
“אם משהו צריך לזוז,” הוא אמר,
“צריך לחשוב איך הוא זז.
שלא ייתקע.
ושלא ייגמר מהר מדי.”
הארנב כבר נגע באחת החתיכות.
“ושיהיה בא לי לנסות שוב,” הוא הוסיף.
הילד הביט בשניהם.
“אז אני צריך גם לחשוב מה יקרה…
וגם איך זה יקרה.”
הפינגווין הנהן.
“שזה יעבוד.”
הארנב הנהן.
“ושירצו לחזור לזה.”
הילד הרים את העיפרון.
“אז אני לא מתחיל מהעץ,” הוא אמר.
“אני מתחיל מהילד שישחק בזה.”
________________________________________
שלושתם התקרבו.
הילד סימן קו קטן.
הפינגווין יישר אותו.
הארנב כבר דמיין מה יקרה אם נוגעים בו.
הם ניסו.
בהתחלה זה לא זז כמו שצריך.
אחר כך זה זז מהר מדי ונגמר.
הארנב ניסה שוב.
“עכשיו זה כמעט,” הוא אמר.
הפינגווין הזיז משהו קטן.
כמעט לא רואים.
הילד הביט.
“עוד קצת,” הוא לחש.
הם שינו עוד דבר אחד.
ופתאום –
זה הרגיש נכון.
הארנב חייך.
“עכשיו בא לי שוב.”
הפינגווין הנהן.
“עכשיו זה גם עובד.”
הילד הסתכל על מה שבנו.
“זה… מזמין,” הוא אמר בשקט.
________________________________________
האור בין העצים התרכך.
הם הוסיפו עוד פרט קטן.
לא גדול.
לא מסובך.
רק מספיק כדי שזה ירגיש שלם.
הארנב ניסה שוב.
וחייך.
הפינגווין בדק.
והנהן.
הילד החזיק את מה שיצרו יחד.
“זה עושה את מה שרציתי שיקרה,” הוא אמר.
________________________________________
השמש התחילה לרדת.
הפינגווין קם.
“היום למדנו שצריך לבנות טוב.”
הארנב הוסיף:
“ושצריך לרצות לחזור לזה.”
הילד חייך.
“ואולי,” הוא אמר,
“מה שבונים זה לא רק משהו…
אלא את מה שקורה איתו.”
הפינגווין חשב רגע.
הארנב כבר ניסה שוב.
ובקרחת היער הקטנה, בין העצים,
משהו התחיל.
לא רק צעצוע.
סיפור.
חוויה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
