אנחנו רגילים להפריד בין תנועה לבין חשיבה. הגוף רץ, מטפס ובונה – והמוח לומד, מתכנן ופותר בעיות. לפי התפיסה הזאת, ילדים מוציאים אנרגיה בזמן המשחק, ורק אחר כך מתיישבים כדי להתרכז.
אלא שאצל ילדים, ההפרדה הזאת כמעט אינה קיימת.
כאשר ילד מנסה לאזן קורה, לבנות מגדל, להעביר חפץ כבד או להגיע למשחק שנמצא על המדף, הוא אינו רק מפעיל את הגוף. הוא מעריך מרחק, משקל וכיוון, חוזה מה עומד לקרות, בודק אפשרות, מגלה טעות ומתאים את הפעולה הבאה.
התנועה אינה רק תוצאה של המחשבה.
התנועה היא חלק מהמחשבה עצמה.
ילדים חושבים גם באמצעות הגוף
אחד המושגים המעניינים בחקר הלמידה הוא "קוגניציה מגולמת". בבסיסו עומד רעיון פשוט: החשיבה אינה מתרחשת במוח בלבד. הגוף, החושים והסביבה משתתפים באופן שבו אנחנו קולטים, מבינים ולומדים את העולם.
ילדים אינם מבינים מהו חפץ כבד רק מפני שהסבירו להם. הם מנסים להרים אותו. הם אינם לומדים שיווי משקל רק באמצעות צפייה – הם מרגישים כיצד שינוי קטן בתנוחת הגוף משפיע על היציבות. הם אינם מבינים מרחק באמצעות מספר בלבד, אלא דרך היד שנשלחת ולא מגיעה, הצעד הנוסף שנדרש או הקובייה שהונחה מעט רחוק מדי ונפלה.
כך נוצרת הבנה שאינה רק מילולית. היא גופנית, חושית ומרחבית.
זו אחת הסיבות לכך שמשחקי התפתחות אינם חייבים להיראות כמו שיעור. משחק שבו הילדים מרימים, מסובבים, משווים, גוררים, מסדרים ומאזנים יכול להכיל חשיבה מורכבת מאוד – גם כשמבחוץ נראה שהם "רק משחקים".
כל תנועה קטנה מכילה שאלה
דמיינו ילדה שבונה מגדל מקוביות או מחלקים שאינם סימטריים. לפני שהיא מניחה את החלק הבא, עליה להתמודד עם סדרה של שאלות:
רוב השאלות האלה אינן נאמרות בקול. לפעמים הן אפילו אינן מנוסחות במילים. הילדה עונה עליהן באמצעות הידיים.
היא מרימה, מקרבת, עוצרת, מסובבת, מניחה בזהירות ומשחררת בהדרגה. היד מרגישה את מה שהעין עדיין מנסה להבין. הגוף והמחשבה פועלים יחד.
כאן נמצא אחד היתרונות של משחקי עץ פתוחים. כאשר אין למשחק פתרון יחיד, מסך שמוביל את הפעולה או כפתור שעושה הכול עבור הילד, הוא נדרש להיות משתתף פעיל. החומר אינו מבצע את הפעולה במקומו – הוא מזמין אותו לבדוק מה אפשר לעשות איתו.
שיווי משקל הוא גם תכנון
משחקי איזון נראים לעיתים כמו פעילות מוטורית בלבד, אבל הם דורשים הרבה יותר משליטה בתנועת היד.
כדי לאזן חלק, הילד צריך ליצור תחזית: מה יקרה אם אניח אותו כאן? לאחר מכן הוא משווה בין התחזית לבין התוצאה. אם המבנה נטה, רעד או קרס, הוא מקבל מידע חדש ומעדכן את הפעולה הבאה.
זהו תהליך בסיסי של חשיבה:
השערה, פעולה, משוב, תיקון וניסיון נוסף.
ככל שהמבנה נעשה מורכב יותר, הילד נדרש לזכור מה כבר ניסה, לעכב פעולה מהירה, לשנות אסטרטגיה ולהתאים את עצמו לתנאים חדשים. בתוך משחק קטן פועלות יכולות כמו זיכרון עבודה, גמישות מחשבתית, תכנון ושליטה עצמית.
מחקרים על תנועה ולמידה מראים כי לא כל תנועה משפיעה באותו אופן. תנועה המשלבת בחירה, תכנון, תגובה ושינוי יוצרת אתגר שונה מתנועה חזרתית שאין בה כמעט צורך בקבלת החלטות.
כלומר, לא חשוב רק כמה הילד זז – אלא גם מה הוא נדרש לחשוב בזמן שהוא זז.
כשהמגדל נופל, הלמידה לא נמחקת
מבוגרים נוטים לראות במבנה שקרס כישלון. הילד השקיע, המגדל נפל ועכשיו צריך להתחיל מחדש.
אבל מבחינת הלמידה, הקריסה אינה מוחקת את מה שקרה לפניה. להפך – היא מגלה מידע שהיה קשה לראות כל עוד המבנה עמד.
אולי הבסיס היה צר מדי. אולי המשקל התרכז בצד אחד. אולי החלק העליון הונח במהירות. אולי המבנה עמד היטב, עד שתנועה קטנה של השולחן שינתה את האיזון.
הטעות הופכת את הכוחות לגלויים.
צעצועי עץ ומשחקי בנייה מעניקים משוב פיזי ישיר. החלק נופל, מתגלגל, מחליק, נתקע או נשאר יציב. אין צורך במסך שיכריז "נכון" או "לא נכון". החומר עצמו מגיב לפעולה.
המשוב הזה אינו שיפוטי. הוא פשוט אומר: זה מה שקרה. עכשיו אפשר לנסות שוב.
דווקא ברגע הזה כדאי לפעמים למבוגרים לעצור את עצמם. לא למהר ליישר את המבנה, להחזיק אותו עבור הילד או להראות מיד את הדרך הנכונה. כאשר אנחנו פותרים את הבעיה מהר מדי, אנחנו אולי חוסכים רגע של תסכול – אבל עלולים גם לקחת מהילד את האפשרות להתבונן, להסיק ולמצוא פתרון בעצמו.
לא כל פעילות עם תנועה היא משחק תנועתי פתוח
כשמדברים על תנועה, קל לדמיין הפעלה מובנית: מסלול שהמבוגרים הכינו מראש, סדרת משימות או הוראות מדויקות שהילדים נדרשים לבצע.
גם לפעילויות כאלה יש מקום. אבל משחק תנועתי פתוח עובד אחרת.
במקום לקבוע מראש כיצד צריך לעבור במסלול, אפשר להציע קורות איזון, כריות, קוביות או אלמנטים מודולריים ולאפשר לילדים להחליט מה לבנות. ברגע הזה הם אינם רק מבצעים את התנועה – הם מתכננים אותה.
איפה יתחיל המסלול? מה יהיה המרחק בין החלקים? מה ייחשב קשה מדי? האם אפשר לעבור בלי לגעת ברצפה? ומה צריך לשנות כדי שגם ילד צעיר יותר יוכל להשתתף?
כאשר הילדים מתכננים את המשחק, הם חושבים על רצף, קושי, סיכון, יכולת ומרחב. הפעילות הגופנית הופכת לבעיה עיצובית קטנה.
הם לא רק עוברים במסלול.
הם ממציאים מערכת ואז בודקים אותה באמצעות הגוף.
מונטסורי, עצמאות והסביבה המוכנה
אחד הרעיונות המזוהים עם גישת מונטסורי הוא שהסביבה אינה רק תפאורה שבה הילד פועל. היא חלק פעיל מתהליך הלמידה.
ילדים פועלים אחרת בחדר שבו הכול גבוה, רחוק או אינו נגיש להם, לעומת סביבה שבה הם יכולים לבחור משחק, לקחת אותו, להשתמש בו ולהחזיר אותו למקום בעצמם.
כאן נכנסים לתמונה גם רהיטים לילדים. שולחן, כיסא, מדף או מתלה המותאמים לגובה וליכולות של הילדים אינם רק גרסאות קטנות של רהיטי מבוגרים. הם משנים את מערכת היחסים של הילדים עם החלל.
כשהמדף נגיש, הילד יכול לבחור בעצמו. כשהשולחן מותאם למידותיו, הוא יכול להתיישב ולעבוד ללא עזרה. כשהמתלה נמצא בגובה הנכון, הוא יכול לקחת את התיק או לתלות את הבגד באופן עצמאי.
ובתוך הפעולות היומיומיות האלה מסתתרת הרבה למידה.
אפילו העברת משחק מהמדף אל השולחן דורשת הערכת גודל ומשקל, בחירת אחיזה, תכנון מסלול והימנעות ממכשולים. העצמאות אינה רעיון מופשט – היא נוצרת דרך פעולות קטנות שהסביבה מאפשרת.
האם כל צעצוע עץ הוא משחק מונטסורי?
לא כל צעצוע מעץ הוא בהכרח צעצוע מונטסורי, ולא כל מוצר שמוגדר "התפתחותי" אכן מאפשר למידה משמעותית.
העץ הוא חומר בעל יתרונות רבים: הוא מוחשי, נעים למגע, בעל משקל ומרקם, והוא מאפשר לילדים להרגיש הבדלים בחיכוך, במסה ובשיווי המשקל. אבל החומר לבדו אינו קובע את איכותו של המשחק.
כדי להעריך משחקי התפתחות, כדאי לשאול:
משחקים מונטסוריים וחומרים בהשראת מונטסורי מתאפיינים בדרך כלל בפעילות מעשית, בעצמאות, בסדר ובאפשרות ללמוד מתוך ההתנסות. בחלקם קיימת גם בקרה עצמית על הטעות – כלומר, הילד יכול לזהות שמשהו אינו מסתדר דרך הפעולה עצמה, בלי להזדקק מיד לאישור או לתיקון של מבוגר.
עם זאת, ילדים זקוקים גם למשחק חופשי, לדמיון ולחומרים שאפשר להשתמש בהם בדרכים בלתי צפויות. לא כל משחק חייב להשתייך לקטגוריה אחת. לעיתים דווקא השילוב בין עקרונות של מונטסורי לבין משחקי עץ פתוחים יוצר סביבה עשירה במיוחד.
מה הופך משחק למשחק התפתחות טוב?
משחק התפתחות טוב אינו חייב ללמד באופן ישיר אות, צבע או מספר. לפעמים הערך שלו נמצא דווקא בשאלות שהוא משאיר פתוחות.
כדאי לחפש משחקים המאפשרים לילדים:
משחקי עץ פתוחים מתאימים במיוחד לפעילות כזאת כאשר הצורה, המשקל והחומר שלהם מורגשים היטב.
קוביית עץ אינה רק דימוי של קובייה על מסך. יש לה מסה, מרקם, חיכוך, קצוות וצליל. היא מגיבה לכוח ומושפעת מכוח המשיכה. הילד צריך להתחשב בתכונות האלה כדי לפעול איתה.
העולם הפיזי אינו תמיד צפוי ומדויק. דווקא משום כך הוא מלמד כל כך הרבה.
חדר המשחקים כמרחב של אפשרויות
כדי לעודד משחק תנועתי, לא חייבים להפוך את הבית לחדר כושר. לעיתים השינוי החשוב ביותר הוא לא הוספת עוד צעצועים, אלא האופן שבו הסביבה מאורגנת.
חדר משחקים טוב אינו חייב להיות עמוס. להפך, כאשר מוצגים יותר מדי משחקים בו זמנית, הבחירה עלולה להפוך לקשה והפעילות למהירה ושטחית יותר.
אפשר לבחור מספר משחקי התפתחות, צעצועי עץ וחומרי יצירה, להציג אותם באופן נגיש ולהחליף חלק מהם מעת לעת. כדאי להשאיר גם שטח פנוי שבו אפשר לבנות, לפרוס מסלול, להזיז חלקים ולעבוד על הרצפה.
גם רהיטים לילדים יכולים לתמוך במשחק בלי להכתיב אותו: שולחן שמאפשר עבודה משותפת, מדף נמוך המעודד בחירה עצמאית, שרפרף שאפשר להזיז או יחידת אחסון שעוזרת לראות אילו אפשרויות קיימות.
המרחב אינו צריך לומר לילדים בדיוק מה לעשות. הוא צריך לתת להם מספיק רמזים, חומרים וחופש כדי להתחיל.
תפקיד ההורים: ליצור תנאים ולהשאיר מקום
לא תמיד צריך ללמד את הילדים איך לשחק. לפעמים התפקיד החשוב ביותר של המבוגר הוא ליצור תנאים שמאפשרים משחק – ואז להשאיר מקום לגילוי.
אפשר להציע חומרים שניתן לשלב זה בזה. לבחור משחקים שאינם עושים הכול עבור הילד. לאפשר להזיז דברים ולשנות את הסביבה. לקבל גם שימוש שלא הופיע בתמונה שעל האריזה.
ובעיקר, אפשר להתבונן לפני שמתערבים.
כאשר ילד נעצר מול בעיה, הוא לא בהכרח מבקש פתרון. ייתכן שהוא בוחן את המצב. כשהוא חוזר שוב ושוב על אותה פעולה, הוא לא בהכרח תקוע. אולי בכל ניסיון הוא משנה פרט קטן ובודק את השפעתו. כשהוא מפרק מבנה מיד לאחר שסיים לבנות אותו, הוא לא בהכרח הורס את העבודה – יכול להיות שהפירוק הוא הניסוי הבא.
משחק חופשי לא תמיד נראה כמו שתכננו.
אבל לפעמים, דווקא שם, הילדים לומדים הכי הרבה.
כשהגוף זז, המחשבה מקבלת צורה
ילדים אינם זקוקים לכך שכל רגע במשחק יהפוך לשיעור. הם זקוקים לזמן, למרחב ולחומרים שמאפשרים להם לפעול בעולם ממשי.
כשהם בונים, מאזנים, נושאים, מסדרים, מטפסים ומפרקים, הם אינם מפתחים רק יכולות מוטוריות. הם לומדים לתכנן, לחזות, להתאים, להתמיד ולשנות כיוון. הם מגלים שהפעולות שלהם משפיעות על העולם ושאפשר ללמוד מן התוצאה – גם כאשר היא אינה התוצאה שקיוו לקבל.
לכן, בפעם הבאה שילד מזיז רהיט קטן כדי להגיע למקום מסוים, בונה מסלול מקורות איזון או מנסה להניח עוד חלק על מגדל שכבר מתנדנד, כדאי לעצור לרגע ולהתבונן.
ייתכן שנראה גוף בתנועה.
אבל מה שמתרחש שם הוא גם תהליך של מחשבה.
במשחק כזה, הגוף אינו רק מבצע פתרון שהמוח כבר מצא.
הוא משתתף במציאת הפתרון.
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
