בוקר אחד מצאו הפינגווין והארנב ערימה גדולה של חלקי עץ.
היו שם קוביות מרובעות, קשתות עגולות, לוחות ארוכים, חלקים קטנים וחלק אחד משונה שאף אחד מהם לא ידע בדיוק מה הוא אמור להיות.
הפינגווין הביט בערימה.
"נבנה מגדל," הוא אמר.
"מגדל גבוה?" שאל הארנב.
"גבוה מאוד."
"הכי גבוה שבנינו אי פעם?"
הפינגווין חייך.
"הכי גבוה שאפשר."
הפינגווין סידר את החלקים לפי גודל.
הארנב סידר אותם לפי מה שנראה לו מעניין.
הפינגווין הניח קובייה רחבה בתחתית.
הארנב הניח מעליה קשת הפוכה.
הפינגווין עצר.
"אתה בטוח שזה המקום שלה?"
"לא," אמר הארנב. "אבל בוא נראה."
הם המשיכו לבנות.
קובייה על לוח.
לוח על קשת.
קשת על שני חלקים קטנים.
בכל פעם שהמגדל התנדנד, הפינגווין עצר את נשימתו.
בכל פעם שהוא נשאר עומד, הארנב מחא כפיים.
המגדל עלה עוד ועוד.
עד מהרה הוא היה גבוה מהארנב.
אחר כך היה גבוה מהפינגווין.
אחר כך היה גבוה משניהם יחד, אפילו כשהארנב עמד על קצות האצבעות והפינגווין מתח את הצוואר עד כמה שיכול.
נשאר רק חלק אחד.
זה היה החלק המשונה.
הפינגווין הסתכל על ראש המגדל.
"אין לו מקום," הוא אמר.
הארנב הקיף את המגדל מצד אחד.
ואז מצד שני.
ואז הוא הצביע על פינה קטנה בקומה העליונה.
"יש שם מקום."
הפינגווין התקרב.
"זה ממש קרוב לקצה."
"נכון."
"הוא עלול ליפול."
"נכון."
הפינגווין הביט בחלק.
אחר כך הביט בארנב.
הארנב חייך.
"לפעמים צריך להיות קצת אמיצים."
הם הרימו את החלק יחד.
לאט-לאט.
בזהירות-בזהירות.
הם הניחו אותו קרוב מאוד לקצה.
לרגע אחד לא קרה דבר.
המגדל עמד.
הפינגווין והארנב הביטו בו בשקט.
"עשינו את זה," לחש הפינגווין.
ואז החלק המשונה זז מעט.
רק מעט.
המגדל נטה ימינה.
חזר שמאלה.
התנדנד פעם אחת.
פעמיים.
שלוש.
ונפל.
קוביות התגלגלו לכל עבר.
הלוחות החליקו על הרצפה.
הקשתות התהפכו.
החלקים הקטנים קפצו, הסתובבו ונעצרו רק כשהחדר כולו התמלא בשקט.
הפינגווין עמד בלי לזוז.
הארנב ישב על הרצפה.
במקום שבו עמד המגדל נשארה רק ערימה גדולה ומבולגנת.
"עבדנו עליו כל הבוקר," אמר הפינגווין.
הארנב לא ענה.
"ידעתי שהחלק קרוב מדי לקצה."
הארנב עדיין לא ענה.
הפינגווין התכופף והרים קובייה אחת.
"נצטרך להתחיל הכול מהתחלה."
"רגע," אמר הארנב.
הוא הצביע על שני לוחות שנפלו זה על זה.
"תראה."
הלוחות יצרו גג קטן.
מתחתיהם היה בדיוק מספיק מקום לארנב להכניס את הראש.
"זה נראה כמו בית," הוא אמר.
הפינגווין הסתכל.
קשת גדולה שכבה על צדה ליד הבית.
"וזה נראה כמו גשר," הוא אמר.
שלוש קוביות הסתדרו במקרה בשורה.
הארנב קפץ מאחת לשנייה.
"וזה שביל."
חלק עגול התחיל להתגלגל כשהפינגווין נגע בו.
"וזה גלגל."
הם הסתכלו סביבם.
פתאום הערימה כבר לא נראתה כמו מגדל שנפל.
היא נראתה כמו התחלה.
הם הזיזו לוח אחד וחיברו אותו לגשר.
הם הפכו קשת למנהרה.
הם בנו בית קטן מתחת לגג שנפל.
הם יצרו שביל שהתפתל בין הקוביות.
החלק המשונה, זה שהפיל את המגדל, הפך לשער הכניסה.
"לאן השער מוביל?" שאל הפינגווין.
"למקום שרק מי שאמיץ מספיק יכול להיכנס אליו," אמר הארנב.
הפינגווין נכנס ראשון.
מעבר לשער הייתה עיר.
בעיר היה גשר.
אחרי הגשר הייתה מערה.
בתוך המערה גר יצור קטן שאהב לאסוף חלקי עץ משונים.
היצור היה צריך לעבור נהר, לטפס על הר ולמצוא דרך חזרה הביתה לפני החשכה.
הפינגווין והארנב שיחקו עד שהשביל השתנה למסלול.
המסלול הפך לספינה.
הספינה הפכה לטירה.
והטירה הפכה למשהו שאף אחד מהם לא ידע איך לקרוא לו.
כשהשמש התחילה לרדת, הם נשכבו על הרצפה בין כל מה שבנו.
הפינגווין הביט במקום שבו עמד המגדל בבוקר.
"זה בכלל לא מה שתכננו," הוא אמר.
"נכון," אמר הארנב.
"ולא בנינו את המגדל הכי גבוה שאפשר."
"נכון."
הפינגווין הביט בבית, בגשר, בשביל, במנהרה ובשער הקטן.
"אז המגדל נכשל?"
הארנב חשב לרגע.
"אני לא חושב."
"אבל הוא נפל."
"נכון," אמר הארנב. "בדיוק בזמן שהוא היה צריך ליפול."
הפינגווין חייך.
למחרת בבוקר הם החליטו לבנות שוב מגדל.
הפעם הם השאירו לידו קצת מקום.
לכל מה שעשוי לקרות כשהוא ייפול.
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
