בוקר אחד התעורר הפינגווין, פקח את עיניו הקטנות וחייך חיוך רחב.
אבל משהו היה… מוזר.
לא היה אור. אפילו לא קרן שמש אחת קטנה שהסתננה מהווילון.
הכול היה אפור-בהיר, כמו חלום שלא נגמר.
"ארנב?" הוא קרא בלחש.
הארנב כבר היה ער, והביט החוצה מהחלון הגדול שבבקתה הקטנה שלהם.
"לא נראה לי שיש היום בוקר," הוא אמר. "אין שמש בכלל."
"ולא ירח," הוסיף הפינגווין.
"רגע… אולי פשוט השמיים לא התעוררו?"
הם הצטיידו בכובע, צעיף וסקרנות, ויצאו לחפש את השמש והירח.
אולי הם התעייפו. אולי הלכו לאיבוד. ואולי… אולי מישהו פשוט לקח אותם.
בדרך פגשו את גברת ינשופה שישבה על עץ גבוה ולגמה תה.
"השמש? הירח?" היא חשבה לרגע. "הממ… לא ראיתי אותם מאז אמש. אבל כן שמתי לב שהשמיים נעשו שקטים יותר. כאילו מישהו חיבק אותם בשמיכה רכה."
הם הודו לה והמשיכו.
על פסגת גבעת השלג מצאו את מר דוב הקוטב, ישן בעמידה.
כשהעירו אותו בזהירות, הוא משך בכתפיים. "כל הבוקר אני מנסה לעשות אמבטיית שמש, וכלום.
אבל תראו – אולי זה לא כזה נורא. תראו איזה שמיים רכים ויפים יש היום."
הפינגווין והארנב הביטו למעלה.
עדיין אפור.
אבל הפעם, משהו זז שם –
קווי מתאר רכים, כמעט שקופים, מתפתלים ומשתנים.
הם טיפסו עוד קצת, עד שהגיעו לפסגת קרח צרה ומשם – ראו את זה באמת:
העננים.
לא סתם כתמים בשמיים.
עננים שהחליפו צורה כל הזמן:
ענן שנראה כמו לוויתן מחייך.
ענן קטן בצורת גלידה.
ענן אחד עם שפם, שנראה ממש כמו מר דוב.
ולרגע – אפילו אחד שנראה בדיוק כמו הפינגווין עצמו.
הם שכבו על הגב, נשמו עמוק, ושתקו.
הארנב לחש: "אולי השמש והירח פשוט… שם, מאחורי כל זה?"
והפינגווין ענה: "ואולי הם רק רצו לתת לעננים את התור שלהם לזרוח."
ואז – ברגע אחד קצר,
נפתח חריץ קטן בענן, כמו חלון שנדחף בעדינות.
דרך הפתח בצבצה קרן זהובה אחת – חמה, מנחמת, שקטה.
מיד אחריה – קצה של ירח כסוף, כאילו אומר: אני עדיין כאן, רק קצת במנוחה.
השניים חייכו.
לא היה צורך להמשיך ולחפש.
הכול היה שם – הם פשוט לא ראו.
הם ירדו חזרה לאט, כל אחד שקוע במחשבותיו.
כשחזרו לבקתה, הארנב הצביע על הקיר החשוף שמעל המיטה.
"מה אתה אומר," שאל, "נעשה לנו שמש אחת קטנה, ענן או שניים וירח שתמיד יהיו שם?"
הפינגווין הנהן.
"כן. שנזכור – שגם כשלא רואים אותם… הם שם.
ואולי, לפעמים, דווקא העננים הם החלק הכי יפה בשמיים."







