תהליך לפני תוצאה – מה ילדים לומדים כשאנחנו לא ממהרים

יש רגע קטן שכמעט כל הורה מכיר.

הילד מנסה להכניס חלק למקום הלא נכון. מסובב אותו. מנסה שוב. הופך. לוחץ קצת יותר חזק. ברור לנו שזה לא יעבוד.

ואנחנו כבר יודעים בדיוק מה צריך לעשות.

לפעמים אפילו קשה להתאפק.

"רגע, תסובב את זה."

"לא ככה."

"תנסה מהצד השני."

ובתוך שנייה פתרנו את הבעיה.

רק שיכול להיות שיחד עם הבעיה, פתרנו גם את החלק הכי מעניין במשחק.

לפעמים עוד כמה שניות הן כל ההבדל

כשאנחנו מסתכלים על ילד משחק, קל לראות את המטרה.

להשלים את הפאזל. לבנות את המגדל. להעביר את הכדור במסלול. להרכיב את החלקים. למצוא את הפתרון.

אבל מבחינת הילד, התוצאה היא רק חלק קטן ממה שקורה.

לפני שהוא מגיע אליה, הוא בודק.

הוא מנסה משהו ורואה מה קורה. משנה זווית. מפעיל יותר כוח. מגלה שזה דווקא פחות עוזר. מפרק משהו שכבר בנה. חוזר אחורה. מנסה פתרון אחר.

כל אחד מהרגעים האלה הוא מידע.

החלק לא נכנס.

המגדל נוטה.

הקובייה הזאת כבדה יותר.

אם מניחים כאן, הכול מתהפך.

אם עושים את אותו הדבר שוב – מקבלים שוב את אותה התוצאה.

זו למידה דרך משחק במובן הכי פשוט והכי עמוק שלה: לא מישהו מסביר לילד איך העולם עובד – הילד פועל בתוכו ומגלה בעצמו.

אבל אנחנו כבר יודעים את התשובה

וזה בדיוק מה שמקשה עלינו.

עבור מבוגר, הרבה מהבעיות שילדים פוגשים במשחק הן כמעט שקופות. אנחנו רואים מיד איזה חלק מתאים, איפה מרכז הכובד, למה משהו לא יציב ואיזו פעולה תפתור את הבעיה.

לכן העזרה שלנו מגיעה ממקום הגיוני לגמרי.

אנחנו רוצים למנוע תסכול. לעזור להם להתקדם. לגרום להם להצליח.

אבל יש הבדל בין לעזור לילד ללמוד לבין לעזור לו להגיע מהר יותר לתוצאה.

כשאנחנו נותנים מיד את הפתרון, הילד אולי מסיים מהר יותר – אבל הדרך התקצרה.

והדרך הזאת חשובה.

מה קורה בזמן שאנחנו מחכים?

הרבה יותר ממה שנדמה.

ילד שמנסה שוב אחרי שמשהו לא הצליח לא רק "ממשיך לשחק". הוא מתחיל לבנות הבנה של סיבה ותוצאה.

ילדה שמשנה את המבנה שלה אחרי שהתמוטט מפתחת אסטרטגיה חדשה.

ילד שמסובב חלק שוב ושוב עד שהוא מגלה בעצמו כיצד הוא מתאים משתמש בתפיסה מרחבית, בתכנון ובפתרון בעיות.

ובתוך כל זה מתרחש עוד משהו חשוב: נוצרת תחושת מסוגלות.

לא רק "הצלחתי"  (כי הראו לי).

אלא:

ניסיתי. משהו לא עבד. שיניתי משהו. ובסוף הצלחתי.

זו אחת הסיבות שמשחק חופשי או משחק פתוח יכול להיות משמעותי כל כך. אין בו מבוגר שמוביל כל צעד, ואין בהכרח דרך אחת שבה הדברים צריכים להתפתח. הילד מקבל מרחב לקבל החלטות, לבדוק אותן ולראות לאן הן מובילות.

ומה לגבי טעויות?

גם כאן, למבוגרים יש יתרון קצת בעייתי.

אנחנו רואים את הטעות עוד לפני שהיא מתרחשת.

אנחנו רואים שהמגדל עומד ליפול. שהחלק נמצא במקום הלא נכון. שהמבנה לא מאוזן.

והתגובה הטבעית היא למנוע אותה.

אבל במשחק, טעות היא לא בהכרח משהו שצריך למנוע.

לפעמים היא הניסוי.

מגדל שמתמוטט מלמד משהו על איזון. חלק שלא מתאים מלמד משהו על צורה. מסלול שלא עובד מזמין שינוי. ניסיון שנכשל יוצר סיבה לנסות אחרת.

לכן משחקי התפתחות לילדים לא חייבים להיות כאלה שבהם הילד מצליח בכל ניסיון. להפך – משחק שמאפשר לנסות, לטעות, לפרק ולבנות מחדש יכול לפתוח הרבה יותר אפשרויות ללמידה ממשחק שמוביל במהירות לפתרון אחד.

זה לא אומר שלא עוזרים

כמובן שלא.

המטרה אינה לראות ילד מתוסכל ולעמוד לידו בחוסר מעש, בשם איזו אידאולוגיה של עצמאות.

ילדים צריכים אותנו.

השאלה המעניינת היא לא האם לעזור, אלא מתי וכמה.

לפעמים צריך להראות.

לפעמים אפשר לתת רמז.

לפעמים מספיק לשאול: "מה עוד אפשר לנסות?"

ולפעמים הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות הוא פשוט לחכות עוד רגע.

לא כל קושי דורש פתרון מיידי.

יש הבדל גדול בין ילד שנתקע לבין ילד שעדיין עובד על הבעיה.

גם המשחק עצמו יכול להשאיר מקום

הרעיון הזה משפיע גם על הדרך שבה אנחנו חושבים על עיצוב של משחקים לילדים.

יש משחקים שמכוונים את הילד בצורה ברורה מאוד: חלק מסוים נכנס רק למקום מסוים, פעולה אחת מובילה לתוצאה אחת, ויש תשובה נכונה שקל לזהות.

ויש משחקים פתוחים יותר.

קוביות, חלקי בנייה, משחקי איזון, חומרים ליצירה וצעצועי עץ פשוטים יחסית יכולים להשאיר הרבה מההחלטות בידיים של הילד.

מה לבנות?

איך להתחיל?

מה יקרה אם אניח את זה כאן?

האם אפשר לעשות את זה בדרך אחרת?

זה גם אחד הרעיונות המעניינים שנמצאים מאחורי לא מעט משחקים מונטסוריים ומוצרים שמעודדים עצמאות: הסביבה והחפצים נותנים לילד משוב, אבל המבוגר לא חייב להיות זה שמספק בכל רגע את התשובה.

כמובן, לא כל משחק צריך להיות פתוח ולא כל פעילות צריכה להפוך לניסוי. גם משחק עם חוקים ברורים, פאזל עם פתרון אחד או פעילות מודרכת יכולים להיות מצוינים.

העניין הוא להשאיר לילדים גם מקומות שבהם הדרך עדיין שייכת להם.

אולי לא צריך למהר כל כך

בעולם של מבוגרים, יעילות היא בדרך כלל יתרון.

אם אנחנו יודעים איך לעשות משהו מהר יותר, אין הרבה היגיון לעשות אותו לאט.

אצל ילדים זה קצת שונה.

הם עדיין בונים את הידע שאנחנו כבר לוקחים כמובן מאליו.

לכן הדרך הארוכה, הניסוי המיותר לכאורה, החלק שהונח הפוך והמגדל שהתמוטט אינם בהכרח עיכובים בדרך ללמידה.

לפעמים הם הלמידה עצמה.

אז בפעם הבאה שאתם רואים בדיוק מה הילד צריך לעשות, אולי שווה לחכות עוד כמה שניות.

לא תמיד.

לא בכוח.

רק מספיק כדי לבדוק אם הוא באמת צריך אותנו עדיין.

כי לפעמים, כשאנחנו ממהרים לעזור לילדים להצליח, אנחנו מקצרים להם דווקא את החלק שממנו הם לומדים.